קֶשֶב או תשומת לב

תגיות: קֶשֶב / תשומת
הוא תהליך הכרתי, במסגרתו מידע המגיע לתודעת האדם דרך חושיו השונים ממוין לצורך עיבוד שכלי ממוקד. ויליאם ג'יימס מאפיין את הקשב כך: "הכל יודעים מהו קשב. זהו מצב בו הדעת לוקחת בעלות, באופן ברור ובהיר, על אחד מתוך כל האובייקטים או נתיבי המחשבה האפשריים... מתרכזת בו ומתרחקת מאחרים". לדוגמה, במהלך שיחה עם אדם אנו מעבדים בעיקר את דבריו ומתעלמים בדרך כלל משאר השיחות המתנהלות באותו החדר. אנשים יכולים גם לפצל את תשומת לבם, כפי שעושה נהג המשוחח בטלפון סלולרי במהלך נסיעה. אף על פי שהתרגום העברי למונח לקוח מהשורש ק.ש.ב יש להדגיש כי קֶשֶב (attention) במובן הנדון כאן (-"תשומת לב") איננו קשור באופן ספציפי לחוש השמיעה, ואנו יכולים להיות קשובים למידע מכל חוש שהוא.

נושא הקשב נחקר רבות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובמדעי המוח הקוגניטיביים, בעיקר בשל היותו קשור קשר הדוק לתפיסה, היות שתפיסה מודעת זקוקה לקשב (לפרטים נוספים ראו עיוורון קשבי).

תוכן עניינים [הסתרה]

עד השליש האחרון של המאה העשרים כמעט ולא התעסקו בשאלה של מה הקשב עושה שגורם לביצוע משופר כשהוא ישנו, ולביצוע פחות טוב כאשר הוא איננו, או כשהוא מפוזר.

Posner ‏ (1980) התמקד בשדה החזותי והשתמש במטאפורה שכבר הועלתה בעבר על ידי ג'יימס (1890): הקשב פעועל כזרקור שמאיר אזור מסוים וממוקד בשדה החזותי, ואת אותו אזור הנבדק "רואה" טוב יותר, כלומר, תופס ומעבד טוב יותר. ישנן הנחות סמויות שניתן לחלץ מהתאוריה של פוזנר:

  • ישנה דיכוטומיה בין מצב קשוב למצב לא-קשוב, ואין המדובר ברצף.
  • הקשב החזותי הממוקד מופנה למקום מסוים בשדה החזותי, ולא פרוש על כולו או על חלקים אחדים בתוכו.

הקשב יכול לנוע ממקום למקום על פני השדה, ומעבר קשב לאזור סמוך יהיה מהיר יותר מאשר מעבר קשב למקום מרוחק יותר (למעשה, פוזנר עצמו לא דיבר על תנועת קשב). פוזנר הדגים את התאוריה שלו על ידי כך שנתן לנבדקים להגיב לגירוי. ברוב המקרים רמז לנבדקים לגבי המיקום הצפוי של הגירוי (מכונה "צעד עם רמז תקף" valid cue trial) במקרים אחדים לא נתן רמז (צעד ניטראלי) ובמקרים אחדים אחרים הטעה את הנבדק, ונתן לו רמז מטעה לגבי המיקום הצפוי של הגירוי. פרדיגמה זו מכונה עלות-תועלת כי היא מדגישה את התועלת שהפנית הקשב מביאה לביצוע המטלה כאשר היא מופנית למיקום הנכון ואת העלות שבהפנייתה למקום השגוי. זמן התגובה המהיר ביותר היה כאשר הנבדק ידע היכן "לשים לב", פחות מהיר כאשר לא ידע, ואיטי ביותר כאשר הוטעה. כלומר, רמז שנתן לנבדק מעין הפניה לאזור בו עליו לשים לב (במסגרת המטאפורה של השדה החזותי) סייע לו להגיב במהירות, כלומר להגיע לאזור סמוך.

Eriksen ‏ (1972, 1985, 1986) אמד את גודל אלומת הפנס לכמעלה אחת של השדה הוויזואלי. הוא נתן לנבדקים להגיב לאותיות מסוימות, ובלבל אותם על ידי אותיות אחרות שנמצאו במרחקים שונים יחסית לאות המטרה. ומצא שבמרחק של כחצי מעלה מאות המטרה ההסחה היא הטובה ביותר, ואחר כך היא יחסית חלשה. הוא הסיק מכך שאם הייתה הסחה טובה באזור הזה אזי הופנה קשב גם למסיחים, כלומר מרחק של חצי מעלה מכל כיוון הוא אזור הקשב.

יחידות המדידה המקובלות בתפיסה חזותית הן של מעלות. אין זה משנה אם מסתכלים על גירוי גדול מרחוק או גירוי קטן מקרוב, בשני המקרים הגירוי ייפול על הרשתית של העין באותו ייצוג. על מנת שלא יהיה צורך לתאר גם את גודלו וגם את מרחקו של הגירוי, מקובל לציין את הזווית שהוא יוצר יחסית לעין. יש להבחין בין קשב גלוי (overt attention) לקשב סמוי (covert attention). בקשב גלוי אנו נותנים תשומת לב לגירוי באמצעות תנועות עיניים. לעומת זאת, קשב סמוי הוא קשב ללא תזוזה של העיניים. ניתן להסתכל לכיוון נתון אך להתרכז במשהו אחר. מבנה העין הוא כזה שמה שנופל במרכז הרשתית (fovea) נקלט טוב יותר מבחינה פיזיולוגית מאשר מה שבפריפריה. (הפוביה היא כ- 3 מעלות מרכזיות של שדה הראיה, ואחר יש דעיכה באיכות הקליטה עקב צפיפות קולטנים הולכת וקטנה). מכאן שאיכות קליטת הגירוי תלויה הן במיקום שהגירוי נפל על הרשתית והן במידת הקשב שהופנה לאותו גירוי. המחקר הקוגניטיבי מנסה להחזיק את המשתנה של המיקום על הרשתית קבוע על ידי הצגת גירויים לפרק זמן קצר (כ-150 אלפיות השנייה) שבו הנבדקים אינם מספיקים להסיט את עיניהם וכך החוקר שולט היכן הגירוי נפל על הרשתית. ישנם מחקרים שמראים שלפוביה יש יתרון קישבי בתפיסת גירויים מעבר ליתרון הפיזיולוגי (Wolfe, O’Neill & Bennett 1998).

ואריאציה על גישת הפנס היא גישת העדשה (zoom-len) של Eriksen & Yeh ‏ (1985) לפיה הפנס איננו בגודל אחיד אלא יכול להצר או להרחיב את האלומה לפי הצורך, כמו עדשת מצלמה. השיפור בתאוריה זו היא ביטול הדיכוטומיה של קשב/לא-קשב (שלא התיישבה עם מספר ממצאים) אלא הקשב יכול להתרחב לאזור גדול יותר, אם כי באיבוד יכולת עיבוד מסוימת. גישה זו מניחה שקשב יכול להיות מפוזר (distributed attention) אבל בכל מקרה יתפוס שטח ויזואלי רציף, כלומר לא ניתן לפצל קשב בין שני מוקדים לא רציפים, אלא רק לפזר אותו.

המשותף לשתי גישות אלה (ווריאציות להן) היא ההנחה שקשב משפר תפיסה של הגירויים באותו אזור. ישנה גישה אחרת שאותה מובילה אן טריזמן (1982) לפיה הקשב איננו משפר תפיסה של הגירויים אלא מחבר את התכוניות (features) לכדי גירוי שלם. כלומר המערכת הקוגניטיבית תופסת את התכוניות באופן מדויק גם ללא קשב, אך באופן צף. למשל, אם יש כדור אדום וארגז כחול המערכת תתפוס בדיוק רב שיש משהו אדום ויש משהו כחול, וכן שיש משהו עגול ושיש משהו מרובע, אך כדי שהמערכת הקוגניטיבית תדע לחבר את העיגול לאדום ואת הריבוע לכחול היא זקוקה לקשב באותו אזור. היא מדגימה זאת בשתי פרדיגמות מחקריות עיקריות:

  • פרדיגמת החיפוש הוויזואלי (visual search) שם על נבדקים לאתר גירוי ספציפי מתוך מערך שלם של גירויים. פעם עליו לאתר אותו על סמך תכונית בודדת (למשל, לאתר את הגירוי האדום מתוך מערך של גירויים כחולים, או לאתר את הגירוי העגול מתוך מערך של גירויים מרובעים) ופעם עליו לאתר אותו על סמך שילוב של תכוניות (conjunctive search - למשל, לאתר עיגול אדום מתוך מערך של מרובעים אדומים ועיגולים כחולים). היא מראה שבמקרה הראשון התגובה היא כמעט מיידית, כלומר הגירוי השונה בלט מידית (popout) ולא נדרש קשב לצורך איתורו. במקרה השני לקח זמן למצוא את המטרה ביחס ישר (אם כי לא לינארי מדויק) למספר הגירויים המסיחים. כלומר, הקשב היה צריך לסרוק את השדה הוויזואלי כדי לחבר את התכוניות לכדי גירוי על מנת לבדוק אם זהו גירוי המטרה, וככל שהיו יותר מסיחים היה על הקשב לסרוק שטח גדול יותר.
  • פרדיגמת הצירופים האשלייתיים (illusory conjunctions). על הנבדק לזהות גירויי מתוך קבוצת גירויים על פי שילוב תכוניות (למשל, איקס אדום) כשלעתים הגירוי הוא אחד מהגירויים במערך, ולעתים הוא איננו, אבל התכוניות שמרכיבות אותו קיימות בגירויים האחרים (למשל, יש שם איקס כחול ועיגול אדום). כאשר הנבדק איננו קשוב לגירויים יש לו סיכויים רבים יותר לעשות התאמות לא נכונות בין התכוניות של הגירויים שהוצגו וכך לזהות גירוי שלא הוצג בפועל. גישה זו מדגישה את ההבדל בין מטלות שדורשות קשב על מנת לבצע אותן, וכנראה יפגעו מהעדרו/פיזורו למטלות שכמעט אינן דורשות קשב.

המשותף לגישות שתוארו עד כה היא ההנחה שקשב מופנה לאזור מסוים (location-based theories). בניגוד אליהן ישנן תאוריות אחרות הגורסות כי הקשב מופנה לאובייקט בכללותו. Duncan ‏ (1984) מראה שכאשר מציגים שני גירויים זה על גבי זה (superimposed) כלומר, נמצאים באותו מיקום, לנבדקים קל יותר להגיב לשני מאפיינים של אותו גירוי מאשר למאפיין אחד מכל גירוי (למרות שכולם באותו מיקום). Driver & Baylis ‏ (1989) בדקו מה מפריע יותר לזיהוי אות מטרה: אות אחרת קרובה או אות אחרת רחוקה יותר אך שיכולה ליצור קיבוץ (Grouping במונחי גשטלט) עם אות המטרה (כלומר שתי האותיות נתפסו כאובייקט אחד). בניסוי שלהם הקיבוץ היה על בסיס תנועה. כלומר אות המטרה והמסיח הרחוק נעו בהתאמה, ואילו המסיח הקרוב היה נייח. הם הראו השפעה חזקה של אותו קיבוץ, אם כי לא הצליחו לבטל לחלוטין את השפעת הגירויים שהיו קרובים. תוצאות דומות הושגו גם ברפליקציות על הניסוי עם ניסיונות קיבוץ שונים (למשל, לפי צבע Cave & Kim 1995 ;סוג הקו Kramer & Jacobson 1991).

גישות הפניית הקשב לאובייקט (object-based theories) יכולות להסביר כיצד ניתן להפנות קשב לאזורים שונים של השדה החזותי בתנאי שאזורים אלו שייכים לאותו אובייקט. מקרה זה לא יחשב לשיטתן לפיצול קשב. ישנם טיעונים נגדיים: ייתכן שתופעת ה- Grouping היא קדם-קשבית (כלומר, לפני הפניית הקשב ולא תלויה בו), אך עדיין אין זה סותר בהכרח את גישות המיקום, שכן מצדדי תאוריות המיקום יטענו שהקשב לא מופנה לאובייקט עצמו, אלא למיקום שהוא תופס, כלומר, גם אם נדמה לנו שאנו מפנים קשב לאובייקט על סמך מאפיין שאינו מיקומי (למשל, צבע) אין זה כך, אנו תמיד שמים לב גם למיקום שלו (Tsal & Shalev 19xx). משמעות הביקורת של גישות מיקום על גישות האובייקט היא, שגם אם נדמה שהפניית הקשב לאובייקט, בפועל זה למיקום שלו, וככל שהוא גדול יותר כך על הקשב להיות מפוזר יותר.

כל התאוריות שהוצגו עד כה, הן אלה המניחות שהקשב מופנה למיקום והן אלה המניחות שהקשב מופנה אובייקט, טוענות שהקשב בהכרח מופנה לגורם אחד (בין אם הוא מיקום רציף ובין אם הוא אובייקט). Castiello & Umilta ‏ (1992) מראים רמזים לכך שכנראה אפשר לפצל קשב בין שני מיקומים נפרדים אשר אינם מקובצים לכדי אובייקט אחד, כאשר המיקומים הללו הם משני צדי שדה הראיה. הם מבקשים מנבדקים לשים לב לשני אובייקטים השונים בגודלם הנמצאים משני צדי השדה הוויזואלי, ובתוך אחד מהם מופיע גירוי שאליו יש להגיב. הם מראים שהביצוע הוא בקשר ישר לגודל האובייקט אליו נתבקשו להפנות קשב, למרות שהוא איננו רציף. נושא זה עדיין בחיתוליו ועדיין אין מספיק ראיות תומכות. גישה אחרת לקשב שמרמזת לכך יכול להיות מפוצל בין שני מוקדים לא רציפים: LeBerge ושות' (1997) מציגים מודל פיזור פעילות קשבית, לפיו יש אקטיבציה קשבית באזור מסוים, וכשהקשב עובר למקום אחר הוא איננו נע אנלוגית (כמו מודל הפנס) אלא דועך באזור הקודם תוך שהוא נבנה באזור אחר. כלומר ברגע נתון ייתכן מצב שבו יש קשב חזק באזור אחד (ניתן לייצוג על ידי התפלגות גבוהה וצרה), או שני מוקדים קטנים יותר (מיוצג על ידי התפלגות בי-מודאלית), או קשב מפוזר באזור גדול (התפלגות נמוכה ורחבה). גישה זו מרמזת על גישות משאבים, אם כי היא איננה משתמשת בטרמינולוגיה זו. החוזק של גישה זו הוא בלהסביר את היכולת של קשב מפוזר (כמו מודל העדשה) אך גם להסביר מדוע מעבר הקשב במרחב איננו אנלוגי (במונחי מודל הפנס: הפנס כבוי בזמן שהוא נע). מצד שני ישנה חולשה בלהסביר תופעות אחרות, למשל, הקשר עם המרחק שאליו רוצים להפנות קשב (שמתיישב עם גישות תנועה אנלוגית). לא קיימת אף גישה שמדגימה קשב ויזואלי רב מוקדי (כלומר, יותר משני מוקדים).



הוסף ל Facebook Share on Twitter

הוסף תגובה

שם מלא: *

אימייל:
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן: